קול הכאב:
רנה פלאוורס, הסופה והמגדלוררנה פלאוורס, בת למשפחה אפרו-אמריקאית ענייה, נולדה בממפיס, טנסי בשנת 1951.
מגיל צעיר, היא חוותה טראומה וצער.
אביה נפטר כשהיא הייתה בת ארבע, ואמה נאבקה לגדל אותה לבדה בתנאי עוני קשים.
במהלך חייה, פלאוורס חוותה אכזריות משטרתית, אפליה גזעית ומאבקים נפשיים.
הטראומות הללו השאירו צלקות עמוקות בנפשה, שהיא הביעה דרך יצירתה האמנותית.
בשנות השבעים, פלאוורס הפכה לאמנית מפורסמת.
עבודותיה כללו ציורים, הדפסים ופיסול, כולן תיארו את כאב וייסורי האנשים המודרים.
יצירותיה, בולטות בעוצמתן ובחוסר היראה שלהן, נתנו קול לעשוקים והנשכחים.
באחד מציוריה המפורסמים ביותר, "שרק אני", פלאוורס הציגה אישה שחורה עירומה ומבוהלת יושבת על כס מלכות.
הציור מבטא את הבושה והפגיעות שחוות נשים שחורות בחברה גזענית.
יצירתה של פלאוורס הייתה בבחינת סופה גועשת, סוחפת הכל בדרכה.
אך בדומה למגדלור המנחה בים סוער, עבודותיה גם הציעו נחמה ותקווה.
באמצעות אמנותה, פלאוורס יצרה מרחב של הכרה אמפתית, המאפשרת לאחרים להוות עדים לכאבה ולהבין את החוזק העצום שצמח ממנו.
ב-30 באוקטובר 1994, פלאוורס נפטרה פתאום בגיל 43 ממנת יתר של סמים.
עם מותה, העולם איבד קול ייחודי ואמיץ של אמת וגאולה.
אך מורשתה ממשיכה לחיות בעבודותיה, הממשיכות להעיד על הסבל והחוסן של הרוח האנושית.