האיש שהתמכר לחידותהוא היה ידוע בשכונה כ"חידתאי", איש זקן בשם ארתור שהתמסר לאומנות הפעלת השכל.
הוא בילה שעות בפתרון תשבצים מורכבים, תעלומות וסודוקו.
כל שאלה הבהירה את מוחו וגרמה לו להרגיש צעיר וערני.
אך עם הזמן, תשוקתו לחידות הפכה לאובססיה מסוכנת.
הסלון שלו התמלא בעיתוני חידות, והקירות היו מכוסים בגזירי עיתון ובפתרונות תשבצים.
אשתו, מרי, דאגה לבעלה.
"ארתור," התחננה, "תפסיק לבזבז את כל זמנך בחידות.
זה לא בריא.
"אבל ארתור היה מכור.
השימוש בלשונו, המרקם העדין של הנייר, וההתרגשות לפתור תעלומה מילאו אותו תחושת מטרה ותענוג.
הוא התעלם מאזהרותיה של אשתו והמשיך בפעילותו הכפייתית.
הזנחת בריאותו הגופנית גרמה לכמה בעיות בריאותיות.
הוא סבל מנדודי שינה, חרדה ותזונה לא מאוזנת.
מרי ניסתה נואשות לעזור לו, אך נדמה שהיה מאוחר מדי.
בסופו של דבר, ארתור הובהל לבית החולים עם התקף לב קשה.
בעודו שוכב במיטת בית החולים, הוא הביט בתקרת והרהר בכך.
הוא הבין את המחיר שגבה ממנו האובססיה שלו.
"מרי הייתה צודקת," לחש לעצמו.
"התמכרתי לחידות.
זה הרס את חיי.
"ברגעיו האחרונים, ארתור הבטיח לעצמו שאם יצליח לשרוד את החוויה הקשה הזו, ישנה דרכים בחייו.
אך למרבה הצער, זה לא היה אמור להיות.
הוא נפטר שעות ספורות לאחר מכן, והותיר מאחוריו מורשת עצובה של אובססיה לא בריאה.
סיפורו של ארתור הוא תזכורת חשובה לנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהתמכרות מסוכנת.
גם בפעילויות שנראות תמימות או מועילות לכאורה, עודף הוא מסוכן.
חידות ומפעולות אחרות של הנאה שכלית יכולות להיות מועילות כשהן נעשות במתינות, אך כשלא בודקים אותם, הן עלולות להפוך למכלאה פסיכולוגית.