הסיפור שלא סופר:
מעבר למבריק של הקומיקאי הידועבעוד שהקהל מריע לסטנד-אפ המבריק של רובין וויליאמס, עומד מאחורי החיוך אותו כאב שדחק בו ליצור ולבדר.
וויליאמס נאבק בדיכאון וחרדה כל חייו, וההתמכרויות שלו והמחלות הנפשיות שלו העיבו על הישגיו יוצאי הדופן.
ילדותו המוקדמת של וויליאמס הייתה חשוכה.
הוא מתאר את התעללות רגשית של אביו, והאווירה בבית הייתה "פסיכוטית".
הוא חיפש מפלט בהומור, ובהמשך גילה את הבמה כחלל שבו יכול היה לברוח מעולמו הקשה.
אך עם השנים, הביטוי הקומי שלו הפך מכניזם התמודדות לאכליה כפייתית, אלכוהוליזם ותלות בסמים.
וויליאמס היה פרפקציוניסט, נאבק ללא הרף לעמוד בציפיות הגבוהות שלו.
הוא רדף אחר הצלחה רק כדי לגלות שהיא מביאה עמה בדידות ותחושת ריקנות.
הדיכאון שלו גבה ממנו מחיר כבד, הוא מודה, "אני לא אוהב להיות אני".
במהלך שנות ה-80 וה-90, וויליאמס טופל במגוון תרופות וטיפולים, אך מצבו הנפשי המשיך להידרדר.
לאחר שבילה שנים במאבק בסודותיו, החליט לפנות לייעוץ ציבורי לאחר אפיזודה פסיכוטית ב-2006.
וויליאמס הלך לעולמו בשנת 2014, והשאיר אחריו מורשת של צחוק ואבל.
סיפורו מדגיש את החשיבות של התמודדות בריאה עם מחלות נפש ואת הצורך בחמלה ובסימפטיה כלפי אלו שנאבקים.
הוא מזכיר לנו כי גם האנשים המבריקים וההומוריסטיים ביותר יכולים לסבול בכאב נפשי עמוק.